Mundane Heights 2021


ענבל הופמן: פסגות היומיום

אוצרת- שוע בן ארי \ צילום- אלי פוזנר \ צילום ועריכת וידאו -יואב בצלאלי

 אחרית דבר

עמדת המוצא של האמנית ענבל הופמן בתחושה של זכות, יש שיאמרו במימוש החלום הבורגני: בבית. ‘בית’ במובן הצר של המילה: מקום בטוח לשכון בו. ‘בית’ במובן הרחב של המילה: משפחה, זוגיות, ילדים

החלום הבורגני שאנשים שואפים ומייחלים לו, הגיע, ויחד איתו  גם הגילוי המאכזב – שעם הנחלה לא באה המנוחה. להפך. הבית דורש שיאכילו אותו, שיטפלו בו. התחזוקה השוטפת של הבית ממלאת את היממה בקלות והופמן מוצאת את עצמה נלחמת בזמן כדי לאפשר לה להתפנות לסטודיו, לאמנות. מרגישה שהשעות שלה נגזרות ומוגבלות ללא רחמים על ידי באי כוחם של החלומות שלה עצמה

הופמן הבינה שהמשאב היקר יותר מכל עבורה הוא הזמן, והחלה להשתמש בו בקפדנות. לפיכך, כל עבודה בתערוכה זו ראשיתה בהשקעת זמן בלתי סבירה. שעות על גבי שעות של עבודה מדוקדקת בסטודיו. הזמן הוא החומר העיקרי באמנותה של הופמן והוא גלוי לצופים: אי אפשר שלא לחוש במחוגי השעון נעים כשמתבוננים היטב בערימות ספוגיות הפלא שהודבקו בזהירות זו על זו, נתחמו בפנלים החתוכים בדיוק למידותן, פוסלו בשוליהן וננעצו בהן מחטי תפירה שביניהן משוכים בעדינות חוטים דקים, או בגלילי נייר הסופג שנתלשו ליחידות ריבועיות המקופלות לרבעים, יושרו מחדש והודבקו על קפליהן על הקיר, בסדר מופתי

באמנותה של הופמן החומרים פשוטים והמלאכה ברורה לעין כל, חפה ממניפולציות – ועם זאת קסם מרחף מעל עבודותיה. היא מצליחה בעזרת הזמן, והחומרים מהם עשויות מטלות היומיום, לרקום מחשבות אודות עולמות אחרים, נשגבים, בהם הבית רחוק והשעון אינו קיים

החומרים בהם משתמשת הופמן אינם לקוחים מחנויות למוצרי אמנות או מלאכה, אלא מחנויות לתחזוקת הבית. היא אוספת אליה את אותם חפצים שממלאים את יומה במטלות למען הבית: שקיות אשפה, מגשיות קלקר לאריזת עוף בסופר, קשי שתיה, ומשתמשת בהם כחומר גלם. לוקחת את החפצים שעוצבו למען תכלית ספציפית-שימושית ומפקיעה אותם לטובת היצירה שלה. בוחרת שלא להשתמש בהם למען המטרות אליהם נועדו אלא לשחרר אותם. יחד הם מסרבים להיכנע לסדרי היומיום ומשתפים פעולה לטובת יופי ודמיון, בהם אין מותר ואסור, בהם אין נכון ולא נכון

תחזוקת החיים דורשת שליטה מלאה עד כי לעיתים נדמה כי שינוי זעיר בלו”ז הצפוף של היום יגרום לקריסה מוחלטת. נדמה כי איחור באיסוף הילד מהחוג, יכול להוביל לרצף של אירועים הרי גורל ולסיום עגום של היום. הופמן מנסה באמנותה לקחת את השליטה לידיה, ומייצרת מערכות מורכבות, המושתתות על דיוק, סדר, ארגון. מותחת את החומרים מהם עשויות מטלות היומיום עד לקצה יכולתם, מאלצת אותם להתגמש ולהיכנע לרצונותיה. היא מצליחה למצוא בהם יופי וחן, ומייצרת תמונת נוף שניתן לשוטט בה ולהתפעל מהסידור המופתי, מהאסתטיקה המרהיבה, מהגילוי של האיכויות האמנותיות החבויות בשקיות ניילון, בצינורות השקיה, בקערות אלומיניום. הרושם האדיר מתעצם כאשר מתחוור שהמחזה המרהיב תלוי על בלימה. תנועה אחת לא נכונה תמוטט אותו. הוא יצנח כולו ואיתו הניסיון האינסופי של הופמן לשכתב סדרי עולם

בסטודיו, הופמן היא ‘בעלת הבית’. בוראת עולמות בזעיר אנפין, לוקחת אובייקטים לא מרגשים, שהיא פוגשת יום יום במטלות הבית ומכפיפה אותם למשאלות ליבה, ויוצרת איתם חוויה סוחפת של יקום מקביל, מסעיר הרבה יותר

הבחירה להתארח בבית אנה טיכו אינה מקרית. לכאורה אין דמיון בין אנה טיכו, הציירת המוכרת ברישומיה הרומנטיים של נופי ירושלים על עצי הזית העבותים ואדמות הטרשים, לבין ענבל הופמן ומייצביה הפיסוליים העכשוויים הנעדרים כביכול שיוך מקומי. ואולי כן. שתי נשים, אמניות, הגרות, ועובדות בבית. טיכו כמובן אמנית בפני עצמה אבל מזוהה גם כ”אשת הדוקטור טיכו” המסייעת לו בעבודתו, כמארחת המושלמת, הפותחת את ביתה לכל תושבי ירושלים, והופמן שמנסה להצדיק בפני עצמה את קיומה כאמנית מפרנסת לצד היותה בת זוג ואימא. שתי נשים שהאמנות עבורן היא עיסוקן ומושא שאיפתן ועם זאת החיים מבקשים מהם לוותר על בלעדיות האמנות עבור ‘הבית’. יתכן שלא בכדי טיכו יוצאת הרחק הרחק מהבית, ומתארת את הטבע במלאו עוצמתו. ואילו הופמן מנסה למצוא הנשגב דווקא בבית עצמו

בית טיכו כיום הוא בית לשימור ומוצגת בו תצוגת קבע המאפשרת להציץ לרגע אחורה בזמן לימים בהם הזוג טיכו התגורר בו. כשהופמן ביקרה בו הופתעה מהריהוט שנשאר, מהפסנתר הגדול שעליו מונח שלט “נא לא לגעת”, מהכיסאות המרופדים עליהם אסור לשבת. תצוגת הקבע במובן מסוים משקפת את האופן בו אנשים מתייחסים לסלון שלהם: כמעין דיוקן עצמי אידאלי. הפריטים הנבחרים משקפים את האופן בו הם רוצים להיראות ולהיזכר. רהיטיה של הופמן מציגים את התיאטרליות הזו. אלו רהיטי יד שניה שבמבט ראשון תכליתם ברורה והם מזוהים. במבט שני האבסורד נחשף ועודף העיצוב וההשקעה המוגזמת בשיוף העץ, או ריפוד הקטיפה מעורר חיוך, אבל גם צער על ההשקעה האדירה במיותר, בקישוט ריק מתוכן.

העבודה על “פסגות היומיום” הסתיימה כי הגיע מועד הפתיחה של התערוכה, אבל בעצם היא לעולם לא תושלם. באופן אירוני, כמו הכיור שכל יום מתמלא בכלים, והכביסה שלעולם יש לקפל, כך גם בסטודיו אין להופמן די. עבורה, מלאכת האמנות אינה פעולה של התחלה וסוף, אלא שגרת חיים מתמשכת

בתערוכה זו מעניקה הופמן למבקרים אפשרות לחוות את היומיום כפסגה, באופן שמקל על הטיפוס,  והנשימה פחות כבדה

שוע בן ארי 2020 

Date : 08/02/2021Category : Art, Exhibitions, Installations, SculptureViews : 79

Comments are closed.