Flash Drive

Solo Exhibition

2018

Curator -Tali Ben-nun

Alfred  cooperative institute for art  and culture Tel Aviv

פלאש דרייב  /  ענבל הופמן

הרבה לפני עידן האינטרנט, גוגל וגוגל אירת’, היו אלו ספרים וסרטי קולנוע שסחפו אותנו לעולם של מסעות, פנטזיה ומסתורין, הרפתקאות חוצות-יבשות ואוקיאנוסים, תרבויות אקזוטיות, וחוויות מסמרות שיער. סוד ההצלחה האדיר של הז’אנר מצוי בתמהיל המדויק שבין מציאות לדמיון, לבין עלילה מותחת המלווה במבט ביקורתי על החברה (מאבק בין “טוב” ל”רע”). כל עלילה ציידה אותנו בידע בתחומים כמו מדע, זמן, גיאוגרפיה, תחבורה, תקשורת, אקלים, זואולוגיה, העולם התת ימי והיסטוריה.
מתוך ההקבלה בין דמיון לעובדות מן המציאות, נולד עולם פנטזיה שמעצם הגדרתו אינו אנלוגי לעולם האמיתי ובשל כך פותח חלון אל עולם החלומות והתת-מודע, מעורר יצר הרפתקני בסיסי החבוי בתוכנו ומפעיל את הדמיון. כך שגם אם חלק מההיבטים של עולם זה אינם מתיישבים עם החוקים הפיזיקליים המוכרים מהמציאות, הרי שבתוך הפנטזיה הם נחווים ריאליסטיים והגיוניים.

קפטן הוק, קפטן נמו והנאוטילוס, רובינזון קרוזו, האקלברי פין, החמישייה והשביעיה הסודית, לוסי פבנסי מ”סיפורי נרניה”, אטריו ובסטיאן מ”הסיפור שאינו נגמר”, אינדיאנה ג’ונס, בילבו באגינס מ”ההוביט”, דאג וטוני מ”מנהרת הזמן” ועוד רבים אחרים – אלו היו הגיבורים והגיבורות הספרותיים והקולנועיים שעיצבו את ילדותה של ענבל הופמן.

סרט הקולנוע הראשון שראתה היה “ילדי רב החובל גרנט”, הפקה של דיסני משנת 1962 לספרו של ז’ול וורן. הדימוי של הים וסירת המפרש כמרחב של אפשרויות אינסופיות נצרב בתודעה שלה לנצח. החשיכה באולם הקולנוע שואבת את הצופה לתוך מנהרת זמן ו”משליכה” אותו בן-רגע לעולם אחר, רחוק ושונה מהמציאות. הקסם מתפוגג ברגע שהאורות נדלקים וכיתוביות הסיום עולות על המסך. בעיניהם המוקסמות והנאיביות של ילדים, זו חוויה טוטאלית וסוחפת, בדיוק כמו קריאה עם פנס מתחת לשמיכה אחרי טקס “כיבוי אורות”, רק כדי לקרוא עוד פרק אחד ודי לפני שהעיניים נעצמות וחולמות.
ילדותה של הופמן התעצבה מתוך הכמיהה להתחקות אחר המסע של הגיבור החוקר, והאפשרות ללמוד את העולם, על כל מרכיביו ומוזרויותיו, דרך ההרפתקאות שהגיבור חווה, ולהבין את הטבע מתוך הפרגמנטים שלו. אולי לזה התכוון ז’ול ורן כשאמר ש”המסעות היפים ביותר הם אלה שחולמים עליהם, כי אלה שמתקיימים יכולים לאכזב”.

המיצב החדש של הופמן, פלאש דרייב, מעמיד במרכזו את הקונפליקט הפנימי בין ילדה סקרנית המשתוקקת לארוז תרמיל, לברוח מהבית ולצאת להרפתקה מופלאה, לבין ההתפכחות והמציאות המתמלאת בשגרה, עבודה, הורות, מחויבויות, עכבות, ומשימות יומיומיות. הצורך להחזיק בניצוץ הילדותי ובאמונה שההרפתקה נמצאת מעבר לפינה, הולכים ומתרחקים ככל שאנו מתבגרים, ונותרים, לרוב, בגדר חלום בהקיץ או פנטזיה לא ממומשת.
פלאש דרייב (כונן אחסון זיכרונות נייד וגם ‘נסיעת בזק’) הוא מיצב תלוי-מקום המגולל סיפור מסע שלא התרחש ונותר בגדר חלום שנקבר תחת הררי הכביסה והכלים שבכיור. הבית מתגלה כתחליף רדוף אפשרויות, הרפתקאות, גילויים, אוצרות, המצאות ושיבושים, מרחב בו היומיומי והפנטסטי נטענים במשמעויות ובשימושים חדשים. באמצעות חיבורים משעשעים ולא צפויים בין רדי-מייד לקראפט, בין מחנאות לפיסול, בין פנטזיה לכישלון, הופמן מוליכה את הצופה להרפתקה הרואית מחד ופארשית מאידך, עשויה מדברים ‘רגילים’ לכאורה, נטולי הילה או ייחוד. סדינים הופכים למפרשים, בגדים משומשים הופכים לנטיפים במערה חשוכה, שולחן-קפה הופך לחניון דרייב-אין למכוניות עמוסות ציוד במסע מחוף לחוף, מפות ומפיות קרושה מתרוממות לפסגות מושלגות על קרש גיהוץ, כלים חד פעמיים שקיות אשפה וחומרי ניקוי הופכים לנוף ארקטי תכול-לבן. באסתטיקה חומרית, עשירה ומשעשעת, הופך השיטוט בנבכי המיצב למסלול ‘תרמילאי’ מזורז בין פסגות, קרחונים, טרסות, בים הפתוח ובמעבה האדמה.
אחת העבודות בתערוכה, הכלאה משעשעת בין תחנת הצטיידות, חנות מזכרות ועמדת תצפית, מאוישת על ידי תורן הגלריה בתפקיד נציג הפארק (“פקח שמורות הטבע”). בחנות האקלקטית והססגונית, בין שלל אובייקטים שימושיים ולא-שימושיים, מוצגות גלוית נוף מאוירת מסדרת גלויות מהקצה, “by-product” שעוצב במיוחד לתערוכה בשיתוף פעולה עם המאייר לירן רביב. בדומה לפוסטרים האייקוניים שעוצבו בידי מאיירים בין השנים 1936-1948,תחת הכותרת  See America, כשכל דימוי הוקדש לאחד מנכסי הטבע הלאומיים ברחבי היבשת, גם הגלויות של הופמן ורביב הן הומאז’ ל’אתרים’ מפוברקים בתערוכה. הצופה מצטייד במזכרת והופך, בעל כורחו, לשותף סמוי במסע שלא התממש.

גם אם יש רציונל מאחד בין כל חלקיו של המיצב הפיסולי, כל הזמן עולה ספק, מתעורר חשד במנגנון השלם. לעולם של הופמן חוקים וכללים משלו. זהו עולם אוטונומי, גדוש המצאות, פרטים וטוויסטים פארודיים, לונה-פארק של אפשרויות מבריקות ומופרכות, המשמרות בתוכן את הפער שבין היגיון לאי-גיון (נונסנס), בין חוץ לפנים, בין הפנטסטי לפרקטי.


פלאש דרייב
הוא כונן מטאפורי המפיח חיים בזיכרונות הילדות של הופמן, ומעיר מחדש את היצר ההרפתקני והכמיהה לצאת ולגלות את העולם גם כשאי-אפשר. בעיקשות האופיינית לילדים, היא לא מרפה מאחת ההנאות הגדולות בחיים – האפשרות לחלום ולדמיין שהכל אפשרי. בין המשחקים של הילדים לחתולים התזזיתיים, בין המטבח לכביסות, בין הסלון המשפחתי לסטודיו בגראז’ המשמש כממלכת דמיון אינטימית, הופמן בונה מרחב פיסולי חווייתי השולח את הצופים, צעירים ומבוגרים כאחד, למחוזות דמיוניים, מוכרים וזרים, והופך אותם לשותפים בהרפתקה.

טלי בן-נון

Date : 26/03/2019Category : Art, Exhibitions, front page, Installations, SculptureViews : 69

Comments are closed.